יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב (דברים כ,ד): "כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
וְנֹאמַר: "אָמֵן".
בתוך כל הבלאגן הזה פתאום טלפון… "אמא" ואני עם דמעות שחונקות את הגרון בולעת חזק שלא ישמע, שלא ירגיש, כדי לחזק אותו לוקחת נשימה עמוקה "בן שלי, מה שלומך?" והוא "אמא, אנחנו בחוץ….". והלב מחסיר פעימה שנייה לפני שחוזרים לנשום שוב, סוף סוף האויר מצליח למצוא את הדרך ולהגיע לריאות… "זהו, יצאתם…. כל היחידה?" והוא "כן, להתרעננות" ואת "כולכם בסדר? בריאים ושלמים?" עכשיו את יודעת שיש לך כמה שעות שתוכלי לתת לראש להירגע ממחשבות. ובתפילה חרישית "תודה אלוהים" את מודה לאלוהים, ומבקשת עכשיו רק שיגיע הביתה בריא ושלם. אמן.
מודעות פרסומת
להשאיר תגובה